Psalms 142

(En Maskil af David, da han var i hulen. En Bøn.) Jeg løfter min røst og råber til Herren, jeg løfter min Røst og trygler HERREN,

משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה קולי אל יהוה אזעק קולי אל יהוה אתחנן׃

udøser min Klage for ham, udtaler min Nød for ham.

אשפך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד׃

Når Ånden vansmægter i mig, kender du dog min Sti. På Vejen, ad hvilken jeg vandrer, lægger de Snarer for mig.

בהתעטף עלי רוחי ואתה ידעת נתיבתי בארח זו אהלך טמנו פח לי׃

Jeg skuer til højre og spejder, men ingen vil kendes ved mig, afskåret er mig hver Tilflugt, ingen bryder sig om min Sjæl.

הביט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי׃

HERRE, jeg råber til dig og siger: Du er min Tilflugt, min Del i de levendes Land!

זעקתי אליך יהוה אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים׃

Lyt til mit Klageråb, thi jeg er såre ringe, frels mig fra dem, der forfølger mig, de er for stærke for mig;

הקשיבה אל רנתי כי דלותי מאד הצילני מרדפי כי אמצו ממני׃

udfri min Sjæl af dens Fængsel, at jeg kan prise dit Navn! De retfærdige venter i Spænding på at du tager dig af mig.

הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתרו צדיקים כי תגמל עלי׃